אין בתוצרים אלו פיתרון לבעיית הבצורת, בשל הכמויות הקטנות שניתן היה לאסוף מהם וערכם התזונתי המוגבל; יתרה מכך, אחדים מהם אינם מיועדים לאכילה כלל, אלא לבישום למרפא ולקטורת. הגשתם כמנחה, יש בה מחווה של ויתור על מעט מן המזון שנותר ועל חומרים יקרי ערך שניתן להמיר בכסף, כדי לפייס את יוסף.


אלת הבוטנה Pistacia Vera בגן הבוטני, ירושלים, צילום: ידידיה ירושלמי

משמעותו של הכינוי "זמרת הארץ", על פי מקבילות מן השפה האוגריתית, הפיניקית והערבית, הוא "חוזק הארץ"[1]. ואכן היכולת לשאת ליוסף מנחה מתנובת הארץ, למרות המצוקה הגדולה בה נתונה משפחת יעקב, מעידה על חוסנה של כלכלת ארץ-ישראל גם בעיתות בצורת קשה.

ייתכן שבגלעד התנהל מרכז ייצור של מוצרי מרפא ובושם, מצמחים שגדלו באזור (כולל בקעת הירדן המזרחית) או הגיעו בדרכי סחר ממרחק[2]. שכן סוחרים ישמעאלים הובילו מוצרים אלו באורחות גמלים, מן הגלעד אל המעצמה האזורית באותה העת – מצרים. זאת אנו למדים מן המפגש עם הישמעאלים להם נמכר יוסף: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט; הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה"(בראשית לז,כה). במצרים היה אם כן, ביקוש ער לתוצרי "זמרת הארץ" הללו, לייצור תמרוקים, קטורת, למרפא וגם לחניטה. הצמחים שמהם הופקו חומרים אלו, לא גדלו היטב במצרים, אם בכלל, דבר שהפך את הובלתם בדרך הארוכה מן הגלעד, לכדאית מבחינה כלכלית.


שקד מצוי Prunus dulcis  בגן הבוטני, ירושלים, צילום: ידידיה ירושלמי

הצרי הוזכר מאוחר יותר, פעמים אחדות על ידי ירמיהו כצמח מרפא, לדוגמא: "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רֹפֵא אֵין שָׁם, כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת-עַמִּי?" (ירמיהו ח,כב) ויחזקאל מנה את הצרי בין סחורות היצוא לצור: "יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי, נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ" (יחזקאל כז,יז).

הצעות שונות לזיהוי הצמחים (ויש שטענו לחומרים שאינם ממקור צמחי) צרי, נכאת ולט, הועלו במדרשים, בתרגומים ובפירושים במהלך הדורות. פרופ' זהר עמר – שמחקריו המגוונים כוללים בחינה מחדש של זיהוי צמחים ובעלי חיים בתנ"ך ובמקורות חז"ל, שחזור סממני רפואה, קטורת, מוצרי תעשיה קדומים וכו' - מצביע על כך שלעיתים, זיהוי הצמחים הנ"ל הושפע מן המציאות שהכיר הפרשן בתקופתו ולאו דווקא מן הראליה המקראית. דוגמאות לכך מביא פרופ' עמר מפרושיו של רב סעדיה גאון (882-942), שהשפעתו ניכרת על הפרשנות הרבנית המאוחרת[3].

פרופ' יהודה פליקס, גדול החוקרים של צמחי התנ"ך וחז"ל בארץ, ששקל וניתח במחקריו את הדעות השונות, העלה כסבירות ביותר את האפשרויות הבאות:[4]
נכאת - שרף המופק מצמחים שנמנים על הסוג קדד, משמש לבישום ולמרפא.
לט - שרף המופק מצמחים שנמנים על הסוג לוטם. שרף זה נודע בשמו היווני לדאנום.
צרי – שרף הצמח שהתפרסם לימים בשם אפרסמון והגיע לשיא גידולו התרבותי והפקתו בממלכת יהודה בימי בית שני. מזוהה בצמח מור הגלעד Commiphora gileadensis[5]. עץ קטן ממשפחת הבשמיים Burseraceae, מדרום חצי האי ערב, עליו הקטנים בעלי שלושה עלעלים כעלי התלתן ופרחיו אדמדמים, חד-מיניים. הפרי קטן, עסיסי, השרף הארומטי מופק מחתכים בקליפת הגזע.


מור הגלעד Commiphora gileadensis  בגן הבוטני עין גדי, צילום מני גל ©

הדבש שבזמרת הארץ וגם בשבעת המינים, על פי חז"ל ומפרשים מאוחרים, הוא מיצוי נוזלי מרוכז של פירות (סילן) כגון תמרים, תאנים או ענבים. דבש זה היה מיוחד ושונה מדבש הדבורים, שבמצרים היה תוצר של גידול דבורים בכוורות, אך בארץ ישראל נאסף בעיקר מקינים של דבורי בר, שנמצאו באופן אקראי. לפיכך הדבש, השקדים והבטנים, המזוהים כפירות אלת הבוטנה (פיסטוק)[6], מייצגים פירות יקרי ערך במצרים, המכילים בכמויות קטנות, ריכוזים גדולים של סוכרים או שומנים. אפשר גם שדבש הדבורים הלך ואזל במצרים במהלך שנות הרעב ודבש הפירות נעשה ראוי במיוחד למנחת בני יעקב.

מדרש בראשית רבה צא,יא, טוען שהבוטנים והשקדים שבמנחה, אינם הפירות עצמם אלא שמנים שהופקו מהם: "משח דבטנים, משח דשקדים". ממדרש זה משתמע, שכל המוצרים שנשאו אחי יוסף היו חומרים שעיבודם לשמן, לבושם או למיצוי מרוכז, הקנה להם ערך רב.

לסיכום, ששת המינים הנכללים ברשימת "זמרת הארץ", נבחרו על ידי יעקב בעת קשה – בצורת מתמשכת ורעב והותאמו ליעד המנחה – יוסף במצרים. מינים אלו הדגישו את "חוזק" הארץ ואת יתרונה המסחרי היחסי על מצרים. ששת המינים אינם מופיעים עוד כמקשה אחת במקרא– שינוי התנאים ההסטוריים, החקלאיים והמסחריים באזור, הותיר אותם נכונים לשעתם בלבד.

ערך: ד"ר אורי פרגמן ספיר